<h1>ראבי"ה סימן תשע"א</h1>
<h2>דף כט.</h2>
אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה וכו'. נראה לי דהילכתא כרבא, דבתרא הוא ולא גרסינן רבה. וכן בכל הספרים [הגירסא] רבא [אמר] מאי אבל לא במידה שלא יזכיר לו שם מידה אבל כלי המיוחד למדה (לא) ימלאנו ואתי רבי יהודה למימר אפילו כלי המיוחד למדה נמי לא ימלאנו. והילכתא כרבנן. ואפילו לרבי יהודה אם אינו ממלאו[או] מוסיף עליו שרי. ואין כאן גזל, כיון שידוע לבעלים שהכל רגילים בכך ביום טוב, ותו דניחא להו לקונים דכי מתרמי להו לזבוני ביום טוב דמחלי נמי לגבייהו. ודכותיהו אמרינן בפרק שנים אוחזין עשו שאינו זוכה כזוכה דעניים גופיהו ניחא להו דילקטו בניהו בתרייהו דכי אגרי להו לדידהו מלקמי נמי בניהו בתרייהו. והכי איתא בירושלמי אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה רבי יהודה אומר וכו' רב הונא אמר או חסר או יתר רבי אליעזר אמר לזעירא בר חמא מלא לי הדין מנא ולמחר אנא [מכילין ליה]. והך דרבי אליעזר מדת חסידות היתה. ולכך נהגו למדוד המידה ולהטיל בה טבעת, דבר שאינו מוקצה. ורבינו זקיני פסק כשמואל ואליבא דרבי יהודה. דרבנן דפליגי עליה היינו רבי מאיר, ואוסר אפילו כלי העומד למידה. ותו דחיישינן שמא יזכירו סכום מקח ויאמר תן לנו בפשיטא הין או חצי הין. וכתב שכך הנהיגו גאוני מגנצא לאסור, מפני ששולחים תינוקות שאינם בקיאין בדברים הללו ומזכירים סכום מקח גדרו גדר, ואפילו לרבה יש לחוש. והמטילין אבן בתוך המדה עוברים משום גזל והמקטנים המדה וגוזלים את הרבים ומטלטלין מוקצה עליהם נאמר העמיקו שחתו. זה יסודו, ואינו נראה לי. שהרי רבי מאיר לא הוזכר במשנה, ותו קיימא לן כבתראי. ואפילו לשמואל אינו אסור אם אינו מראה הכלי, מדקתני כלי זה ועלה קאי אבל לא במדה, ודכוותיה מפרשינן לה אליבא דרב[א]. ואפילו אם אומר תן לי בפשוט או בשנים נראה לי דאין זה סכום מקח, דסכום היינו כמו סך הכל כך וכך. שכתוב כן בהלכות גדולות בהילכות יום טוב סכום מנין כגון דכר נקיט מיניה שבעים אגוזים או אפרסקין ושקיל השתא תלתין לא נימא ליה מלא לי מאה וסכום מקח כגון דנקיט מיניה (שבעים) בחמש דנקי והשתא (שקל) בחד דנקא לא נימא ליה מלא לי עד זוזא. ורבינו חננאל ורבינו האלפסי נמי כתבו סכום מקח הוא כגון שיש לו עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ועדיין יש לך עלי כסף אחר הרי יש לך בידי שני כספים ופירוש סכום מנין שלא יאמר לו יש לך בידי נ' אגוזים תן לי עוד חמישים ויהא לך בידי מאה. וזה הפירוש עיקר, ולא כדברי המפרשים [סכום] הנותן על דבר זה, שאין זה לשון סכום. והכי מיפרשא נמי הך דפרק שואל, דתנו רבנן כיצד אומר לגוי לך במקום פלוני וכו' עד שלא מצאת במנה הבא במאתיים רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, משמע [מהכא] דבמנה או במאתיים אין זה סכום מקח. ועל דברים הללו אני קורא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. והא דאמרינן לעיל אין פוסקין דמים לבהמה לכתחילה, דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו, ודייקא נמי דקתני אין פוסקין לכתחילה, והא דתניא הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וכו', כשידועים דמי מקח, [לכן] כשאומר תן י' או כ' מותר. ונראה לי [ד]הוא הדין בפשוט או בשנים ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח כדפרישית, ורבי שמעון בן אלעזר לא פליג אתנא קמא אלא מפרש. ובתוספתא (גרסינן) סכום מניין, והיא היא.
אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו ביום טוב אבל קודר הוא קב או קביים ואינו חושש אבל נחתום מודד תבלין ונותן בתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנה לתוך עיסתה כדי שתטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי השתא דאמר שמואל (אסור ותנא דבי שמואל) מותר (שמואל) הלכה למעשה אתי לאשמעינן. ואף על גב דהכא לאו בנחתומים מיירי ותנן אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך ב"ב להיות מונה בתוך ביתו, וגרסינן בירושלמי רבן שמעון בן גמליאל אומר מפיס אדם [את עצמו בליטרא] לידע מה הגיע לו, הכא שמדקדקים במדה מפני החלה אסור, ואפילו בכלי שאינו מיוחד למדה דשמואל שרי למדוד ללוקחים, הכא אסור, כדפרישית. ומנהג כשר למדוד מערב הפסח לצורך ליל שני של פסח כשאופין מצות, ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי, בהא קיימא לן דהלכה [כשמואל], למעשה (ד)קאמר שמואל. וזקיני פסק כרב. ובעל הלכות גדולות כתב דמתיבתא דסורא פסקו כרב דקים לן תנא דבי שמואל כוותיה ומתיבתא דפומבדיתא פסקו כשמואל.
<h2>דף כט:</h2>
תנו רבנן אין שונין קמח ביום טוב משום רבי פפייס ורבי יהודה בן בתירא אמרו שונין. והלכה שמותר לשנות אחרי שריקד מערב יום טוב. ובהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל כתוב שצריך שינוי קצת כעובדא דדביתהו דרב אשי נהלא אגבא דפתורא. מכלל דבריהם משמע בהרקדה אפילו על ידי שינוי אסור, וכן משמע בשאילתות פרשת עד אנה מאנתם. ואגבא דפתורא פירוש ממש על השולחן ואפילו הכי הוי שינוי, (ובה"ג ובפר"ח כתוב שצריך חנייה) ולא כפירוש רש"י שפירש שהפכה השולחן. ושווין שאם נפל לתוכה צרור או קיסם שמותר לשנותו.
תנו רבנן הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וכו', ובירושלמי גרסינן בכל הני ישראל, רועה ישראל אצל טבח אצל פטם ישראל אצל נחתום ישראל. ובעל הלכות גדולות כתב הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וכו' והני מילי חנוני ישראל אבל חנוני גוי כל הני דאיתיה במחוברא אי נמי ביעי דאיכא למימר דאיתילדין ביום טוב או קמחא דאיכא למימר דאיטחנן ביום טוב אסור למישקל מיניה דאמר רב פפא גוי שהביא דורן וכו'. משמע מדברי הלכות גדולות דכשאין לחוש במחובר [או] ביעי דאיכא למימר איתילד ביום טוב או קימחא דאיכא למימר דאיטחין ביום טוב ולמוקצה שרי למישקל אפילו כנגד גוי הרגיל אצלו. ולכאורה משמע כן מההיא דגרסינן בעירובין גבי ההוא ליפתא דאתי למחוזא וכו' ובפרק מי שהוציאוהו גבי הני דיכרי דאתי למברכתא, דכי מעיינת התם משמע שגוים הביאום. ויש לדחות דישראל חנוני אמרו לגוים קודם יום טוב להביאם להם ופסקו את דמיהם ואיחרו הגוים שלא הביאום לחנוני ישראל עד יום טוב ובני העיר היו להם לקנות כנגד הישראל ולא כנגד הגוים. ובתשובות ראיתי כתוב להיתר. ורביני זקיני כתב לאיסור שמא ירבה בשבילו להביא כיון שרגיל אצלו.
